העיתונות היהודית במהלך המאה ה19 ותחילת המאה ה20:
עיתונות עברית, כלומר עיתונות כתובה בשפה העברית, החלה עם הוצאת כתב העת העברי הראשון, המאסף, בקניגסברג ב-1784.
במהלך המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 נדפסו עיתונים עבריים בתפוצות, בעיקר במזרח אירופה, שהביאו לקוראי עברית מידע, חדשות,
דברי ספרות והגות מקוריים ומתורגמים, דיווחים וסקירות בנושאים מגוונים. העיתונות העברית שימשה במה לדיון בנושאים פנים-יהודיים וכלל-יהודיים, בהם (החל משלהי המאה ה-19) הציונות. היא הייתה כלי ראשון במעלה בתחיית הלשון העברית,
כותבים רבים השתמשו במאמריהם העיתונאיים על מנת להנחיל לציבור מתחדישיהם.
רבים מראשי הציונות היו גם עיתונאים עבריים, בהם אליעזר בן-יהודה, ברל כצנלסון, נחום סוקולוב, משה שרת, זאב ז'בוטינסקי ורבים אחרים. בישראל קיים חוק שהספרייה הלאומית מחויבת לשמר כל עותק של עיתון שיצא בשפה העברית.
ומטרתו הייתה להפיץ ידע והשכלה בעולם היהודי תוך שימוש בשפה העברית.
רוב הגברים היהודים ידעו עברית מלימודיהם בתלמוד תורה אך לא שלטו בשפת המדינה (גרמנית, רוסית, פולנית וכיוצא באלו),
וכתב עת בעברית היה נגיש להם. מנגד, ביקשו אנשי ההשכלה לנתק את היהודים משימוש ב"ז'רגון" (כלומר יידיש) המדובר בפיהם, שנתפס אז כדיאלקט משובש של הגרמנית התקנית, ולהחיות את שפת המקרא הצחה. כך שימשו כתבי העת המשכילים צינור שדרכו קנו יהודים השכלה,
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה